צינור הביוב בחצר של חיה
השכנה ממול אמרה לי שמעבר לרחוב גרים יהודים.
אכן, ראיתי את השער הסגור ועליו שלט מעוטר עם שם המשפחה בעברית. לא נתתי משמעות מיוחדת לשלט, או יותר נכון, תהיתי מה הוא השם הזה, ואיך צריך להגות אותו. האם הוו' הכפולה צריכה לההגות כמו ה-ווא בערבית, או שמה היא נכתבה דווקא להדגשת הוו, כמו במילה דווקא. תהיתי, ובזאת חלפה המחשבה מראשי לאחר שדיברתי עם השכנה ממול, היא סיפרה שאכן שכנים יהודים באו לגור ברחוב. בלילה, כשטיילתי ברחוב וצילמתי, הצצתי מעבר לקיר האבן והגדר, לצד דלת הברזל הירוקה. הדלת שאינה מתירה פתח כל שהוא להצצה. ראיתי את הכחול לבן שאי אפשר שלא לזהות אותו,. התקרבתי כדי לשפר את הראות. אכן דגל המדינה היה תלוי לאורכה של דלת הכניסה של הבית. החצר יפה ומטופחת. עציצים קטנים, דומני שהיה שם גם פסלון אחד או שניים. ליד השער לא היה פעמון; דחיפה קלה בשער הבהירה לי שהוא נעול היטב. דפקתי על השער, משתדלת במיטב כוחי לשמור על נימוס מינימלי. ומה טעמו של נימוס לכאן, כשאני חוקרת את משמעות החיים, או לפחות את משמעותו של רחוב . המתנתי ודפקתי שנית, קצת יותר באומץ. תוהה מה אומר ואיך אנסח את ההפרעה הלילית, הרי איני צריכה כוס קמח, והמכולת השכונתית, אם לדייק - המינימרקט הקטן, עדיין פתוח למרות שכבר חשך היום דפיקותי לא נענו; יובש עולה בפי, עיני הצטמצמו ושפתי נקפצו. ניסיתי בשלישית, נסיון שגם הוא נענה הוצאתי את ספר הרישום השחור הגדול שאני תמיד נושאת איתי תלשתי דף וכתבתי פתק לדרים מאחורי שער הברזל. מספר ימים לאחר מכן בדרכי לשכנה ממול, לא אותה השכנה שהזכרתי קודם לכן, כי אם שכנה אחרת, פגשתי בגבר בן גילי, אני בת חמישים וחמש, נושא זר פרחים, כשהוא עומד לפני דלת הברזל . אם אני זוכרת, היה זה זר גדול ובו פרחי שושנת העמקים לבנים. פניתי אליו, שאלתי אותו אם הוא גר מאחורי השער. הוא אמר שאכן. וכאן אני מסתבכת. כאן איני יודעת מה מותר לי לדווח אודות אותה השיחה ומה לא. האם מותר לומר אמת? האם מותר לשקר? ואיך לתאר את הנאמר, כך שכבוד כל המשתתפים ישמר? כבודי, למען האמת, אינו חשוב לי, אך מה עם כבודם של בני שיחתי? האם אוכל לשוב ולבוא אל הרחוב, האם אמי תוכל להמשיך ולגור כאן, אם אדווח על הנאמר בינינו? אל תראי את הרחוב הזה ככה, כמו שהוא עכשיו, הוא אומר לי. כאן גרה שמנא וסלתא של האינטילגנציה הנוצרית. משוררים, סופרים, פוליטקאים. כן, אני מהנהנת, כן. אני מספרת את הסיפור הרגיל, שאני מוכרת לכל השואלים, סיפור יחסי הציבור שלי: כן, רחוב יפיפה, כן בניה נפלאה, על זמנית, לצד שיכוני בטון אבודים, ניצולי שנות החמישים והשישים. שיכוני בטון שדייריהם מנסים להתאים אותם לרמת החיים המקובלת היום, להוסיף מרפסת, במקום המרפסת שניסגרה בשנות השבעים, להוסיף ממ"ד. תראי איזה בתים נפלאים, הוא אומר ומצביע לעבר השער הסגור, אל בית האבן הגדול שמאחוריו. כן, אני מהנהנת. אמיל תומא, הוא מונה, מאכרם חורי, תאופיק חביבי. גם תאופיק חאביבי ? יתכן ואני טועה עכשיו, ואיני זוכרת את האושיות נכונה. מספרת לו על גלות, על הגלות שלי. כן, עכשיו תורו להנהן, כן. עשית בחכמה שעזבת, זאת ארץ אוכלת יושביה. אין לי בעיה, הוא אומר, להיפך, הנוצרים הגרים ברחוב, אנשים מכובדים, אינטלגנציה, אצולה. אבל הרחוב מתדרדר, הוא אומר, המוסלמים. אני נסחפת בנאום הפוליטיקאלי קורקט שלי, כרגיל, עד שיעמום והבל. כן, (ואנחנו משתמשים במילה "כן" לא בהכרח כדי להביע הסכמה, אלא במעין מילת חיבור, או להיפך, במובן "ולעומת זאת" או יותר חמור, במובן "אני מאד מאד לא מסכימה איתך") כו, אני אומרת, אם אתה רואה את כל הפליטים וכו' ואתה? אני שואלת? מאיפה אתה בא? נזהרת שלא לדרוך על יבלות, להלך על קליפות ביצים. לא נכנסת לחייו הפרטיים, לשאלות הצפות ועולות כמובנות מאליהן - הוא הרי מכיר את העיר שאותה עזבתי, מה המיגדר שלו? איך הוא מתמודד עם כך בסביבת הרחוב? למה הוא גר עם אותה משפחה? שיער קצוץ, בן גילי. דומני, שהוא כמוני, ערירי. הוריו בחרו לעלות לישראל כשהיו צריכים לעזוב את מדינת מוצאם. למה? הוא שואל? למה הם לא בחרו בארצות הברית או בבריטניה ? אז מי הייתה החברה הכי טובה שלך בבית הספר?
הרהרתי לרגע הכנות החדשה מכבידה עלי, מאיטה את לשוני מכחכת בגרוני אני חיזרתי אחרי מלכת הכיתה ואחרי השכנה שלי קערית הסלט התעגלה בפני, ליקקתי באצבע את שאריות הטחינה עכשיו 7:18 דקות בבוקר שלאחריו. הגעתי לקפה מתנשפת ומזיעה, מאחרת כרגיל אדומה במשך הארוחה הזיעה המשיכה והתנטפה על מצחי נסיונותי שלא עמדה מאחוריהם החלטה מלאה להראות נשית ומטופחת נמרחו עם הזיעה על המגבונים ששליתי מתיק הגב הנצחי שלי. אז מי הייתה החברה הכי טובה שלך? היינו אז בני 10, 11 מאז גן רחל היינו יחד כשהגעתי לקפה חיפשתי אותו, עיני בולשות בזריזות וביעילות. אדם מבוגר, עם כובע לא ברור ומתחתיו בוהקים אלי חיוך ושיניים מבטי עולה קצת ופוגש בעיני התכלת הכנות החדשה פורמת את לשוני: אתה, אתה והוא הייתם החברים הכי טובים שלי עינייך אדומות ולחלוחיות. יום ארוך, נסיעות, נהיגה ארוכה עוד לפניך. באור פנס הבינין המאיר את הקפה, עינייך (לא אומר נוצצות, או בוהקות), מחזירות את האור הנופל עליהן כמו כוס בדולח שהתרסקה למה? למה? אתה מספר את התגלגלות השנים, המאורעות, הניתוקים החברים, התהיות אני מקשיבה ורוקמת את הסיפור. טווה אותו, אותך, רואה את עיניו הכחולות, הפנים החדות, האף המחודד מפוררת את שכבות האבק שהצטברו, שכבות שנים ואדמה כאילו קשות, המתפוררות תחת מגע עיני מברישה במברשת עדינה ונושפת קלות פירוריו הדקים של הזמן עפים ברוח הסתיו, באוויר הערב של אחרי גשם ראשון מוצאת את פני הילד שהיית בפני האדם המבוגר היושב מולי הוא היה היחיד שאמרתי לו שאני מאד מאד מאוהבת בך. החבורה הסודית של ההר המערות, הגדולה עם העטלפים אתה זוכר? שיחקנו באינדיאנים וקואובויים העדפתי תמיד להיות אנדיאני רואה את עיניו המקשיבות, האומדות, מרוחקות אך כל כך קרובות הוא היה גבר נאה, אמרת, והראת לי תמונות בפני הגבר אני רואה את תווי הילד בן העשר שהיכרתי בפני הילד שנולד לו לאחר שנים, אני רואה את תוויו צעקת הפתעה וכאב נפלטת מגרוני מתי? אני שואלת, מתי? אתה מחשב. חודש? אולי חודשיים? חמור - אני קוראת - חמור מטומטם אתה מחשב שנית. מונה את החודשים לפי הודעות הוואטסאפ שהועברו ביניכם. בין ההודעות שעברו בינך לבין החבר האחר שלו, שגנב ממך את ליבו לא, אתה אומר. שישה חודשים עברו חמור ! אני מתבאסת, חמור מטומטם. האם לא יכול היה לחכות כמה חודשים עד שאגיע בחזרה לרחוב? הרי ידעת שאגיע רוחת היקום אמרה לך שאגיע אתה זוכר? שיחקנו בהר ומישהו הרים סלע, גדול הרים אותו בשתי ידיים שנפרשו במרחק הגדול יותר מרוחב הכתפיים כתיפנו של ילדים בני שבע, שמונה, אולי היינו אז כבר בני עשר? מישהו הרים סלע, הרים אותו גבוה וזרק האצבע הקטנה של רגלי השמאלית נמחצה. גבס איך התגאתי בסוף אותה שנה הפכתי ל"מתנשאת" - צחקת עלי אני חושבת שכתבתם לי על הגבס מזמינה לך כוס בירה קטנה - אתה צריך לנהוג לעצמי ביקשתי עוד מיים חמים על המרווה קמצנות לא ישראלית שהתקבלה בהבנה על ידי המלצרית אני כנראה איני הראשונה - מצחיק, אני עומדת על הבר וחושבת, אני בדיוק יודעת עכשיו למה אהבתי אותו אז האם הילדה ידעה טוב יותר מהאישה שנהייתי ? |
Abbas Blues
In this Abbas-Blues blog I record those special moments, not to be forgotten, before using / not using them in The Film.
Archives |