- אמא
- חיה
- יעל
- סאלים בארברה
- הספר ג'אמיל
- ג'וזף
- ירון מלי סולו
- נאדל
- ז'ולייט
- וואסים
- אמיר/ יוסי/מיכלי
- ההר
0 Comments
אני רוצה לספר את הרחוב הזה
חשוב לי לספר את הרחוב הזה. האם יש אמת שיכולה להיות מועברת בסיפור הרחוב הזה כאן נולדתי, כאן גדלתי. הרחוב הזה יצר אותי. הבית הזה, שאני קשורה בו בחבל טבור, שאני ממשיכה ומנתקת, ממשיכה ומנתקת כבר חמישים וחמש שנים. חבל הטבור הזה הכרוך לגרוני וחונק אותי. האמא שלי. הביניינים. ביניני אבן צהובה רכה-קשה, שיכוני הבטון לידם. המגדל הראשון שנבנה בחיפה. איך עליתי פעם אחר פעם את המדרגות עד לקומה האחרונה, רק כדי להוכיח. להוכיח מה ?. הים, הים שנשקף מחלון החדר שלי, שאליו אני תמיד חוזרת. השפה הזאת שלי - לעומת השפה הזרה שלהם השפה שלהם שהייתה כמו שפת אם לאמא שלי הבוסתנים, העצים, הפינות הסודיות, החצרות הממורקות והמסודרות, העציצים, עצי הפרי, הגפנים, עץ התאנה, להוציא החצר שלנו שתמיד הייתה מטונפת הזריחה העולה מקצה הרחוב אבא שלי שיצא עם זריחה לעבודה, ואני צפיתי בו מחלון החדר שלי אור השמש המסנוור התריסים הסגורים בבית שלי עכשיו באמסטרדם אני משחזרת את הבוסתנים של רחוב עבאס. ההתחממות העולמית מפליאה פלאים והתאנים ןהענבים הגדלים בגני, נעשים מתוקים יותר ויותר משנה לשנה. המוזיקה שנשמעה בכל יום שישי מכל החלונות הפתוחים, אום כולת'ום ופאריד אל אטרש. המוזיקה הזאת שעדיין מערסלת אותי בנחמת הרגשה של בית, של שייכות. רק עכשיו, אחרי שהתנתקתי כל כך, אחרי שהיזרתי את עצמי, הגליתי את עצמי מעצמי, מאימי, משפתי, אני חוזרת וכורכת על עצמי את החבל, משלימה עם העובדה שלא אוכל להתנתק, אבא ממשיך ויוצא עם שחר, אל מול השמש העולה, לעבודת יומו. אמא מעשנת סיגריה ראשונה, עם כוס קפה שהכנתי לה אמא מרימה את כל הרהיטים ושוטפת את הרצפה בדלי אחר דלי של מיים. בשישי בערב הלכתי לביתה של ד. שם ברך אביה על החלה והיין. נכנסת בהססנות אל החצר היפה והמסודרת, מלאת העציצים. לאחר שעות הלימודים עלינו להר. החבורה הסודית. אמיר וצחי ובני, ומיכלי, ועודד. אמיר וצחי היו חברי הטובים ביותר; עיניו הכחולות של אמיר, החיוך שלו, שגרם לי, שעדיין גורם לי, להאמין שאפשר, להוריד את הקירות הבנויים סביבי. עיניו הכחולות של צחי, הבוחנות, המרוחקות, הקרובות. שערו הבלונדיני, פלא שערו הצהוב. אחרי שנים מראה לי אמיר את תמונת הגבר שנהייה, ראי הוא אומר לי, איזה גבר נאה היה.. הציורים של אמיר במחברות, הציורים של אביו על קירות דירתם המסודרת והנקייה . בהר היו שתי מערות, המערה הגדולה והמערה הקטנה אני סולדת ממערות, מהלחות, החלקלקות, טינופת עטלפים, אבל אהבתי את ההר, את הטיפוס בין האבנים, הסלעים, החברות הסודית שלנו מהנגריה עלה תמיד ריחו הטוב של דבק מגע, ומאחורי אזנו של הנגר היה תקוע עיפרון צהוב תמיד. לפעמים הייתי עולה בערבים לשכנים,לצפות בטלויזיה בסרטים מצוירים, תום וג'רי בשחור לבן. הערבים? הם גרו לידנו, לא איתנו. לא שיחקנו עם ילדות השכנים. מחסום השפה ? למדנו בבתי ספר אחרים לא הבנו אחד את השני, לא למדתי ערבית, והם? למרות שדיברו עברית, לא הפכנו חברים. אולי כי לא היה מקובל להזמין אחד את השני לארוחת ערב, ולא נהוג לחגוג ימי הולדת בבית, ישובים מסביב לשולחן הסלון עם קפה ועוגיה, מנהגים שלמדתי בגלות. זכרונות ונוסטלגיה אינם עיניינו של סיפור זה המטרה של הסיפור הזה היא לבדוק, להראות כמה סיפורי העבר עיצבו, עדיין מעצבים, הולכים ומצמצמים, את מי שאני היום במראה הרחוב הזה אני מגלה את ישראל של שנות השישים, את הגלות שלי באמסטרדם מאז עזבתי את ישראל, מיד אחרי הצבא, לפני למעלה מ-35 שנים, את ישראל של היום. חיפה, רבה עם עצמי, מציקה לאמא
אימת השכונה, חמושה במצלמה השכנה החמודה מלמעלה כבר לא מדברת איתי יותר.
כשהכלבה ירדה לעשות את צרכיה בגינה, אני כמובן ישבתי וצילמתי. עיני בולשות לגלות ולהבין כל התנהגות וכל תנועה, כשההעדפה הטבעית שלי כלפי כל הרע ומפר ההסכמות שבשתיקה הנוהגות בין שכנים. הכלבה עשתה את שעשתה ועלתה לקומה האחרונה. אני חזרתי למקומי. מספר דקות אחר כך ירדה הכלבה השנייה, ונעלמה בין השיחים, ואני אחריה. בעודי מרוכזת בצילום, ממרחק גדול כדי לשמור על קומפוזיציית הביניין והחצר אני נתפשת והאקדח מעלה העשן בידי על ידי החבר של השכנה. בחור רזה, מזוקן , בעל שיער מדובלל ועיניים גדולות ועמוקות. היום כשהשכנה עלתה למעלה, חוזרת מיום עבודה עייף, היא רק הנהנה לקראתי, לא השירה מבט, והמשיכה במעלה המדרגות. אתמול, נזכרתי, גם אתמול בבוקר, ישבתי במשרדי המאולתר אל שולחן השיש המשמש את השכנים בעת המנגל , תחת עץ החושחש, בבוקר בעת שהלכה לעבודה התעלמה השכנה ממני. אני הלכתי אחריה לכאורה כדי לקחת משהו מהדירה של אמא. מה קורה? שאלתי אותה, מה שלומך? אני עייפה, היא אמרה לי, מצוננת, קצת חולה. כן, אני אומרת היא יודעת שאמא חולה, שיש לה דלקת ראות, כך שקל לי להשתתף בקושי של הבחורה הנאה והחכמה הזאת, כן, זאת העונה עכשיו, הרוחות, השרב, הגשמים, השינוי במזג האוויר. אולי זאת הטראומה מאמא שלי, את הרי יודעת, היא עלתה מרומניה, עברה את המילחמה.
אל תלכלכו! את הצרחות שלה במטבח. אני זוכרת את הדירה שלהם, באותם שיכוני הבטון הנשקפים אל נוף המפרץ, עכו, ראש הניקרה. בימים בהירים גם החרמון נשקף אל הסלון, דומני. הבית שלכם היה תמיד מצוחצח. ציוריו של אבא שלך, סוסים דוהרים בצבע שמן על קירות הסלון. אצלנו, למרות מאמציה החוזרים ונשנים של אמא המותשת, הבית היה מבולגן ומטונף, להוציא ביום שישי אחרי הצהריים. אחר הנקיונות והבישולים. ליתר דיוק: אחרי הבישולים והנקיונות, ולפני ארוחת הצהריים, שלאחריה חזר המטבח לסורו וטינופו הרגיל ואמא נשכבה אפוסת כוחות לקרוא את עיתון שישי על הספה בסלון. ואני פתאום איני זוכרת אודות איזו טראומה בדיוק דיברת ועל מה אתה מפצה. |
Abbas Blues
In this Abbas-Blues blog I record those special moments, not to be forgotten, before using / not using them in The Film.
Archives |