זה ההר; כאן בילינו אחר צהריים אחד אחר השני. הלכנו יחד לגן חובה ולבית הספר היסודי. למדנו יחד באותה הכיתה. אחר הצהריים היינו אוכלים, זורקים את התיקים בבית ועולים להר
.
אני גרתי בחלק האמצעי של הרחוב. אמיר וצחי, ומיכל, אלון היפה, בני גרו במעלה הרחוב, קרוב להר, בשיכון האחרון לפני ההר, בין הים להר.
ילדי שנות השישים. שיחקנו ברחוב, ובהר. הכרמל עדיין לא בויות. עכשיו, כשאני מתקרבת לעיר ברכבת, מהדרום, ההר הפך להיות הר-נטול-הר. הפך להיות למנשא ערימת בתים מגובבים בחוסר חן וחוסר התחשבות, ואשר ביניהם מבצבצים שווצי עצים. ושאר חלקי ההר, במורדות הואדיות, החלקים אשר עדיין לא נבנו, מחכים בבושה לרגע בו גם הם יכבשו .
ההר שלנו היה הר פרא. הילדות שלנו התרחשה בפרק הזמן שבין מלחמת ששת הימים למלחמת יום כיפור.
זמן שאול של אופוריה
הערת ביניים: לא אגיד "זמן חסד", כי בדיעבד, ממרחק זמן ומקום, זאת התקופה בה התרחש "אסון" מדינת ישראל. למרות שבעצם הרגע בו אני כותבת מילים אלה, אני שואלת את עצמי אם ה"אסון" שלנו, של מדינת ישראל, אינו הכיבוש והסיפוח של השטחים במלחמת ששת הימים ולאחריה, כי אם עצם הקמת המדינה כמדינה יהודית. והרי זאת שאלה שאסור לי בעצם לשאול
.
. בהר שלנו היו עצים ושיחים, סלעים ומערות, המערה הגדולה והמערה הקטנה. אנחנו שיחקנו באידיאנים וקובואים. ההר. ההר היה עבורנו חופש, ארץ החופש והדמיון. ארץ לעולם לא שלנו, בה לא נגעו המבוגרים. באותם ימים חסרי האינטרנט ונטולי הפחדים קראנו ספרים והתרוצצנו בין הסלעים. אמיר הקים את החבורה הסודית שלנו. קראתי, כמו כולם, את ספרי חסמב"ה בשקיקה. קראתי גם את כל ספריו של קארל מאי. פעם בשבוע ירדתי לעיר להחליף ספרים בספריה העירונית
יחד עם הבנים שיחקתי בחבורה הסודית. אני זוכרת שהייתי הבת היחידה בחבורה הסודית. אני בודקת עם אמיר אם זה נכון. אהבתי לטפס על העצים. את עולם הדמיון של הבנים. הם היו עדינים ורגישים, להבדיל מהבנות, שידעו לבסס מעמד והירארכיה. הם היו רגישים באותה רגישות שאני מוצאת בגבר הפורט על הנימים הסנטימנטאליים שלי, היושב מולי עכשיו, איש העסקים הזה, שוודאי יודע על העולם יותר ממני..
בהר היו שתי מערות, המערה הגדולה והמערה הקטנה.
.
אני גרתי על גבול החלק
.
אני גרתי בחלק האמצעי של הרחוב. אמיר וצחי, ומיכל, אלון היפה, בני גרו במעלה הרחוב, קרוב להר, בשיכון האחרון לפני ההר, בין הים להר.
ילדי שנות השישים. שיחקנו ברחוב, ובהר. הכרמל עדיין לא בויות. עכשיו, כשאני מתקרבת לעיר ברכבת, מהדרום, ההר הפך להיות הר-נטול-הר. הפך להיות למנשא ערימת בתים מגובבים בחוסר חן וחוסר התחשבות, ואשר ביניהם מבצבצים שווצי עצים. ושאר חלקי ההר, במורדות הואדיות, החלקים אשר עדיין לא נבנו, מחכים בבושה לרגע בו גם הם יכבשו .
ההר שלנו היה הר פרא. הילדות שלנו התרחשה בפרק הזמן שבין מלחמת ששת הימים למלחמת יום כיפור.
זמן שאול של אופוריה
הערת ביניים: לא אגיד "זמן חסד", כי בדיעבד, ממרחק זמן ומקום, זאת התקופה בה התרחש "אסון" מדינת ישראל. למרות שבעצם הרגע בו אני כותבת מילים אלה, אני שואלת את עצמי אם ה"אסון" שלנו, של מדינת ישראל, אינו הכיבוש והסיפוח של השטחים במלחמת ששת הימים ולאחריה, כי אם עצם הקמת המדינה כמדינה יהודית. והרי זאת שאלה שאסור לי בעצם לשאול
.
. בהר שלנו היו עצים ושיחים, סלעים ומערות, המערה הגדולה והמערה הקטנה. אנחנו שיחקנו באידיאנים וקובואים. ההר. ההר היה עבורנו חופש, ארץ החופש והדמיון. ארץ לעולם לא שלנו, בה לא נגעו המבוגרים. באותם ימים חסרי האינטרנט ונטולי הפחדים קראנו ספרים והתרוצצנו בין הסלעים. אמיר הקים את החבורה הסודית שלנו. קראתי, כמו כולם, את ספרי חסמב"ה בשקיקה. קראתי גם את כל ספריו של קארל מאי. פעם בשבוע ירדתי לעיר להחליף ספרים בספריה העירונית
יחד עם הבנים שיחקתי בחבורה הסודית. אני זוכרת שהייתי הבת היחידה בחבורה הסודית. אני בודקת עם אמיר אם זה נכון. אהבתי לטפס על העצים. את עולם הדמיון של הבנים. הם היו עדינים ורגישים, להבדיל מהבנות, שידעו לבסס מעמד והירארכיה. הם היו רגישים באותה רגישות שאני מוצאת בגבר הפורט על הנימים הסנטימנטאליים שלי, היושב מולי עכשיו, איש העסקים הזה, שוודאי יודע על העולם יותר ממני..
בהר היו שתי מערות, המערה הגדולה והמערה הקטנה.
.
אני גרתי על גבול החלק