אתה יודע שאני עוף החול
אתה יודע שאני ציפור גן העדן
אתה יודע שאין שניה
שבירה כמו בדולח ונציאני
שקופה כמו חלום
אבודה כמו ילדה ערומה פשוטת מבושים
תמה, תמה
רצה רצה רצה ממך ואליך
רצה רצה רצה ממני וממך
אתה יודע שאני ציפור גן העדן
צבעי שורפי כל עין
עד שתלבין העין
באשר ראתה
בעירה, בוערת
עם רדת היום אני עולה באש
עצמותי מאפירות עם עלות החשיכה
שבירות בדולח אפור ושחור
ועם הכוכבים הפכתי לאפר ונשאתי ברוח
מציתה עצמי בטקס יומיומי : לילה טוב לך וחלומות פז
הקף אותי בנשימתך החמה, נשוף על צווארי, נשוף על שדי, על גווי
נשוף בין רגלי, נשוף על התחת שלי
נשוף על ירכי, היכן שהעור מתחיל להתדלדל והשרירים רפים
נשוף על קרסולי
נשוף על כפות רגלי
בנה סביבי את חומת המגן של נשימתך
שמור עלי, היה לי עיר מקלט
הגן עלי
ממני
הגן עלי ממך
תן לי לאחוז בקרנות המזבח שאתה
הקרב אותי
עקוד ושחט ושרוף
אחת ויחידה, אתה שראית
ומאפר הערימה שנשארה
צורחת אליך קריאת שמעני של שחרית
קולי קול בדולח ונציאני אפור ומתרסק
צבעי שוב עולים מתוך האבק שהתפזר עם רוחות הלילה והשחר
עולים מכל פינות החדרים
נאספת מחדש אל עצמי
צבעי מחמירים ומקשים עם עלות השמש
מסנוורים ומכאיבים
מדמיעים עד לובן כל עין בורה
יוצרת עצמי מאפר ומאור, צווחת, צורחת
ברוך שבראתני, שעשיתני
גיצי רסיסי בדולח בכל
הגן עלי, שמור עלי, אני שבירה,
אני כולי, בעימקי מערומי, בפשטות הנשמה,
לפניך
פושטת ידי ומרפרפת, מרפרפת, מרפרפת, מפרפרת, מפרפרת
הנני
ואיני